החלטה בתיק ע"א 9756/03

1.    ביום 30.10.04 הגישו המערערים ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מיום 6.7.03 ובו דחה את בקשתם להכיר בהם כתובעים ייצוגיים. עילת התביעה שנטענה היא גביית יתר של אגרת תיעול, בשיעור יתר של 50%. טענת המערערים בעניין זה נסמכה על פסק דין אחר של בית המשפט המחוזי (ת.א. 436/97 ארגון הקבלנים והבונים בחולון נ' עיריית חולון), בו נקבע כי יש להפחית את אגרות התיעול הנגבות ב-50% כאמור.

2.    ביום 25.10.04 הגישה המשיבה בקשה לסילוק הערעור על הסף. טענתה היתה כי ביום 2.6.04 ניתן בבית-משפט זה פסק הדין בערעור על ת.א. 436/97 הנ"ל (ע"א 2062/02 ארגון הקבלנים והבונים נ' עיריית חולון (טרם פורסם)), ובו נקבע כי תעריפי היטלי התיעול יבוטלו כליל. זאת ועוד, בהחלטת ההבהרה של פסק-דין זה מיום 20.9.04 הובהר כי תחולתו היא מכאן ולהבא. עמדת המשיבה היא, על כן, כי עילת התביעה של המערערים נשמטה לגופה ואין עוד מקום לקיים את הליכי הערעור.

3.    המערערים מבקשים כי אדחה הבקשה. הם מציינים כי תביעתם לא נסמכה דווקא על גביית יתר של 50% אלא על אי הסבירות שבתעריף עצמו, ומכאן שפסק הדין בע"א 2062/02 רק חיזק את טענתם. זאת ועוד, אין בפסק הדין שבערעור משום ביטול עילת התביעה להשבת כספים ששולמו ביתר על פי ההיטלים שתעריפיהם בוטלו, ומכאן שעילת התביעה נותרה על כנה. המערערים הוסיפו, כי תלויה ועומדת בבית-משפט זה עתירה לבג"ץ (בג"ץ 10378/04) המופנית בין היתר כנגד החלטת ההבהרה בע"א 2062/02. מכאן, אליבא דמערערים, כי אין יסוד לבקשה כפי שהוגשה בעת הזו ובוודאי שאין היא מצדיקה את מחיקת הערעור על הסף.

4.    לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה למחיקת הערעור על הסף, להידחות. אכן, מחיקת ערעור על הסף על-ידי רשם בית המשפט אינה דבר של מה בכך. שקולה היא לשלילה של זכות הערעור לגופה שהיא זכות חוקתית (ראו סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה). אשר על כן, יש לצמצם כלי זה של מחיקת הערעור על הסף, לאותם מקרים מיוחדים בהם המדובר בערעור שאין לו תוחלת ויסוד והדיון בו יהא על כן לריק. שלילת זכות הערעור במקרה זה אינה בת ממשות, שכן בהיעדר ערעור של ממש, אין זכות ערעור של ממש. כבר נפסק, בהקשר זה, כי המדובר בסמכות מנהלית, על כן, בעיקרה, הנוגעת לאופן והצורה בה הוגש (ראו ב"ש 130/87 עזיז שנסי נ' יהודית גלעד ואח', פ"ד מ"א(4) 707). על רקע זה יש לבחון את נסיבות המקרה שבפני.

5.    אכן, תובענת המערערים בבית המשפט קמא (נספח ג' להודעת הערעור) נסמכה על היות התעריפים בלתי חוקיים ובלתי סבירים. ממצא זה לא נסמך - על פניו - רק על פסק הדין בת.א. 436/97, הגם שברור שהוא מהווה חלק מרכזי ממנה, מטבע הדברים. מכאן שההחלטה בע"א 2062/02 אינה משמיטה בהכרח את הערעור דנן. זאת ועוד, הערעור דנן אינו על חוקיות התעריף אלא על החלטות בית המשפט קמא שלא להכיר במערערים כתובעים ייצוגיים בהסתמך על הלכת א.ש.ת. (ראו רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרויקטים, פ"ד נ"ז(3) 220). גם לנתון זה יש משקל במסגרת השאלה אם יש למחוק את הערעור על הסף. לבסוף, הצדדים חלוקים בשאלת תחולתו של פסק הדין בע"א 2062/02 על המקרים נשוא הערעור, הן בשאלת קיום העילה לגופה והן בשאלת קיומה של עילת השבה בנסיבות אלה. מחלוקת זו הגיעה כדי עתירה לבג"ץ המופנית, כאמור, גם נגד החלטת ההבהרה בע"א 2062/02. מבלי להביע כל עמדה בעניין זה לגופו, ברי כי בנסיבות אלו אין המדובר במקרה בו ברור לגמרי כי הערעור שבכותרת חסר יסוד ויש למחוק אותו על הסף. לכל היותר, המדובר בערעור שיש ספק באשר ליסודו, או לגבי סיכויי הצלחתו. בכגון דא, אין די בכדי להביא למחיקת ערעור בהיעדר עילה. זאת ועוד, יתכנו פרשנויות שונות של משמעות הקביעה כי פסק הדין בע"א 2062/02 חל מכאן ולהבא בלבד. כך, למשל, יכול ושאלת השבת סכומים שנגבו ביתר תהא שונה משאלת ביטול הדין מכאן ולהבא. לשאלה זו פנים לכאן ולכאן, ומבלי להביע בה כל עמדה לגופו של עניין, מקובלת עלי עמדת המערערים לפיה אין ההליך שבפני, שעניינו מחיקת כתב ערעור, מהווה המסגרת המתאימה להכרעה בעניין זה.

6.    יצוין, כי המשיבה הגישה בקשה להוספת אסמכתא לטענתה והיא ת.א. 69515/03 ואח' א.נ. שקורי קבלני בנין בע"מ נ' עיריית חולון (מיום 26.10.04). המערערים לא הגיבו לבקשה זו, שכן תגובתם לא נתבקשה על ידי. כך, שכן שעה שהמדובר באסמכתא משפטית - להבדיל מראיה עובדתית - אין מניעה לקבלה לתיק בית המשפט, וכך אני מורה. יחד עם זאת, לאחר שעיינתי בה לא מצאתי לשנות ממסקנתי דלעיל. אכן, בית-משפט השלום בת.א. 69515/03 קבע כי נוכח ההבהרה של ע"א 2062/02 נשללה עילת תביעה להשבה בגין כספים ששולמו ביתר קודם לפסק הדין. אולם נראה שבמקרה זה דובר בהסכמה דיונית, או לכל הפחות השתק שהביא לכך שעילת התביעה כולה נסמכה על פסק הדין, ובנפול פסק הדין נפלה העילה. מעבר לכך, לדידי אין כאמור הכרח לראות בפסק הדין כשולל עילת השבה, וגם אם כך הדבר הוא - ואיני מביע בכך עמדה לגופו של עניין - הרי שאין בכך כדי להביא לשיטתי לסילוק  הערעור על הסף, אלא שההרכב שידון בתיק עצמו יוכל להידרש לעניין זה במסגרת הטיעון שבפניו, אם ימצא לנכון.

7.    אשר על כן, דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, לא ראיתי לעשות צו להוצאות.

ניתנה היום, ח' בכסלו תשס"ה (21.11.2004).

                                                יגאל מרזל

                                                ר ש ם

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: